ילדים, שיניים ותזונה

לכבוד סיום סידרת הפוסטים אשר עסקו בילדים ותזונה בחרתי להזמין לכאן את אחי, רופא השיניים ד"ר גיא וולק, כדי לדון בנקודה כואבת, העומדת פעמים רבות בין ילדים והוריהם – השיניים.

בפוסט הנוכחי הושקעה מחשבה רבה מן הרגיל, והוא ארוך מן הרגיל אבל גם חשוב מן הרגיל.
בבקשה העבירו אותו למכרים ומכרות שיש להם ילדים, מאחר והטעויות הנוגעות לשיניי הילדים גורמות סבל רב, ואת ההשלכות של חלקן אי אפשר לתקן. קליק קטן הלאה, לטובת הבריאות של הקטנטנים.

על אף האמור, חשוב לציין כי מדובר בהנחיות כלליות וקווים מנחים בלבד, ובכל תהייה, חשש או בעיה, כדאי להיוועץ ברופאת או רופא השיניים שלכם, ולשמוע עמדות נוספות על סמך היכרות עם הילד או הילדה הספציפיים שלכם.

הסיבה שבחרתי להתמקד בשיניים היא התחושה המשותפת, לאחי ולי, כי דווקא בתחום הקשר שבין השיניים והתזונה קיים מחסור במידע זמין ואפילו טעויות של ממש. רוב ההורים אינם יודעים דבר על התפתחות השיניים של ילדיהם, ומגיעים אל המידע רק כאשר הדברים כבר משתבשים לגמרי. אם רופא השיניים שלהם אינו מבין דבר בתזונה, או שאינו מפנה זמן להסברים, סביר שימשיכו לחזור על אותן טעויות כאובות שיהפכו במהירה לטעויות כואבות. לא חבל?

השיניים
שן נוצרת כמו יציקת גבס. בשלב הראשון נוצרת הקליפה החיצונית שלה, ועם הזמן היא מתמלאת בסידן. כאשר השן מגיעה לרמת מוצקות מספקת – היא בוקעת, אך אין זה אומר שהיא שלמה ומושלמת. שכבת האמייל שלה, השומרת עליה והופכת אותה לחלקה, ממשיכה לספוג סידן מהרוק עוד שלוש שנים (!!!) תמימות לאחר בקיעתה. בשיני החלב התהליך דומה אולם קצר יותר.

כל זאת במטרה לומר – שיניים שבקעו, בין אם הן שיניי חלב או שיניים קבועות, הן פגיעות ורגישות בצורה בלתי רגילה. גם כשהן נראות לבנות ומבהיקות, וחותכות בקלות דבר מאכל, הן עדיין אינן יצירה מושלמת אלא איברים בהתהוות. שיני החלב אף רגישות יותר לפגיעות מהשיניים הקבועות.

בכדי להמחיש את הזהירות שכדאי לנקוט בשיניים חדשות אפשר להביט בגולגולת של הקטנטנים, אשר ממשיכה להיסגר במשך הרבה זמן לאחר לידתם, וכולנו מגלים כלפיה רגישות יתרה שמא תיפגע. כך כדאי לנהוג גם עם שיני החלב ועם שיניים קבועות כמה שנים לאחר בקיעתן.

חשוב לשים לב לכך שכל שן מעבר לעשרים השיניים הראשונות היא שן קבועה. הטוחנות המתווספות אי שם מאחורה, לעתים עוד לפני גיל חמש (!), דומות מאוד לשיני החלב, אולם אלו הן שיניים קבועות. הזנחה של השיניים הקבועות הצעירות הללו, שלעתים לא מבחינים כלל בקיומן, גורמת נזק שיישאר עם הילד לכל חייו.

הורים רבים חושבים כי מאחר ששיניי החלב מתחלפות, אין טעם להשקיע בהן יותר מדי טיפול או מחשבה, וחלקם פשוט חסים על הילד ועל הכיס. בפועל, מדובר בטעות קשה בעלת השלכות לטווח הארוך. מערכת שיניי החלב שותפה בתהליכי התפתחות הדיבור והאכילה והיא שומרת על צורת הלסת. חשוב מכך – שיניי החלב שותפות לקביעת התזמון של בקיעת השיניים הקבועות. כך, עקירה מצערת של שן חלב שהוזנחה, ולא טופלה בזמן או בצורה נכונה, תוביל לבקיעה מוקדמת מדי של השן הקבועה שתחתיה. מן ההסבר הקודם, אשר הדגיש כמה חסרה שן שרק בקעה, ניתן להבין בקלות שבקיעה מוקדמת מן הרצוי מניחה בפה שן עוד יותר פגיעה מן הרגיל.

החיידקים
שאריות מזון על השיניים הן החגיגה של החיידקים. בהיעדרן – החיידקים הולכים עצובים מאוד לבקר בפה של מישהו אחר. כאשר הן ישנן, השאריות – הן מספקות מזון להתפתחות החיידקים, שמאבדים כל סיבה לנוע הלאה ונשארים להתפרע.

כל זאת במטרה לומר – ככל ששאריות מזון נמצאות זמן רב יותר על השיניים כך גדל הסיכוי להתפתחות עששת, שהיא התוצאה של פעילות חומצית שמאכלת את השן.

איך זה קורה? החיידקים…
החיידקים אוכלים את שאריות המזון,
בעקבות האכילה שלהם הם מפרישים חומצה,
החומצה מאכלת את האמייל ואת מה שמתחתיו בקלות רבה מאוד כאשר מדובר בשיניים חדשות בכלל ובשיני חלב בפרט,
בחורים שיצרה החומצה נתקע מזון שקשה מאוד לנקות (שלא כמו במשטחי השן החלקים),
והופה – לחיידקים כבר יש בית, ולעתים – וילה של ממש.
הבית הזה מתמלא תדיר באוכל שנתקע בין חדריו, ומי שמנסה לנקות אותו מתקשה להגיע לפינות. אז החיידקים חוגגים שם ו… עוד חומצה ועוד פחות אמייל וכן הלאה עד העונג הבא (של החיידקים).

מכאן ברור שמשך הזמן שבו שאריות מזון נשארות על השן, גם כאשר האמייל שלם וחלק, הוא קריטי, ועל אחת כמה וכמה כאשר תהליכי פגיעה כבר החלו. ומכאן שאין דין ארוחה שנאכלה בצהריים (ותמתין עוד שעות על השיניים עד הצחצוח בערב) כדין ארוחה שנאכלה בערב סמוך לצחצוח השיניים. הזמן הוא מרכיב קריטי.

התזונה שלנו (ושל החיידקים)
חיידקים חוגגים על פחמימות. גם אנחנו, רק שאצלנו קוראים לזה "התמכרות" "תלות" ו"השתקה רגשית" ואצלם זה פשוט "אוכל". נחמד להיות חיידק.
השאלה שנשאלת היא איזה פחמימות נשארות הכי הרבה זמן על השיניים ומייצרות את הפסטיבל הבקטריאלי הארוך ביותר.
(גם בוודסטוק היו חיידקים, ואני די בטוחה שלא תרצו לפגוש את הנינים שלהם ולהעלות זיכרונות ביחד.)

הנטייה ההורית המוכרת היא לסמן את המתוקים כאויב הציבור מספר אחת. סוכר זה רע.
חטיפים מלוחים, לעומת זאת, אינם מתוייגים באופן שלילי כל כך, ופעוטות רבים נצפים בעגלות בעודם שולפים במבה אחרי במבה ומוצצים בתאווה. מעבר לכך, הלחם, הפסטה והאורז, אינם נתפשים כלל כמזון המזיק לשיניים. האומנם?

ובכן, והרי החדשות – את הפחמימות, שתמיד נספרות בקלוריות, כדאי להתחיל לסווג גם לפי ה"אריזה" שבתוכה הן מגיעות. יש מארזי פחמימות שנפרדים מהשיניים בקלות, בעוד אחרים נאחזים ולא מרפים. הסוכר שבשוקולד, למשל, מגיע באריזה קלה יחסית לשטיפה, על אף הכמות הגדולה שלו. כך גם הסוכריות הקשות למיניהן. לעומתם, סוכריות גומי או טופי מכילות כמות עצומה של פחמימות, אולם הן גם מגיעות באריזה נדבקת שהרוק מתקשה לשנע החוצה.
אז בואו ניתן בהם סימנים – מתוק ודביק? לא כדאי. עדיף עליו מתוק שאינו דביק.

איזה סוכר (= פחמימה) נוסף מגיע באריזה דביקה? הקמח. כל גננת מכירה את הטריק העתיק ליצירת דבק מיידי ולא רעיל – מערבבים קמח עם מים. כמה פשוט ככה דביק. הגלוטן (glue) שבקמח מאפשר זאת.
כלומר, כל פרוסת לחם וכל מנת פסטה, וכתלות בכמות הגלוטן שיש בה, היא אריזה דביקה שמשאירה הזמנה נדיבה על שיניי הילדים: "חיידקים יקרים, המסיבה החלה ותסתיים רק בצחצוח השיניים הבא, במקרה הטוב. במקרה של צחצוח גרוע תיתכן גם אפטר פרטי."
זה מקמח? זה נדבק. כדאי מאוד לשים לב ולהמעיט או לצחצח אחרי.

אבל הלחם והפסטה הם לא התחנה האחרונה שלנו. יש גרועים מהם, שמשום מה חשודים פחות מהסוכריות – החטיפים המלוחים, חטיפי הדגנים (המכונים באופן אירוני "חטיפי בריאות") ואפילו חלק מסוגי הקורנפלקס. כל אלו ארוזים בתוך מעטה שמנוני דביק במיוחד, וכן בחומרים תעשייתיים מקשים ומייצבים ההופכים אותם לעיסה דביקה בלתי ניתנת לשינוע, לא על ידי הרוק ולא על ידי הלשון. לפעמים אפילו מברשת השיניים לא יכולה להם והם נשארים על השיניים בעוד החיידקים מתפקעים מצחוק.
יציקה של קמח עם שמן? לא כדאי.

עם מה השיניים שלנו מסתדרות היטב באופן יחסי? עם כל מה שהן מכירות באופן טבעי, ולכן הרוק יכול לו. מבין הסוכרים – סוכר הפירות שט בקלות יחסית עם הרוק. פירות מיובשים עדיפים תמיד על חטיפים מלוחים או סוכר תעשייתי, אולם שווה לשים לב להכבדה שהם יוצרים על הרוק. קשה יותר להשיט את מה שאין בו נוזלים משל עצמו ולכן הוא נדבק.

אז מה עושים?
מתחילים לחשוב אחרת. לבדוק לפני שמגישים – מה דביק ועיסתי?, ואחר כך להריץ את המשך היום בראש ולבדוק מתי יגיע הצחצוח הבא? (שאותו כמובן מבצע מבוגר אחראי עד שהילד בן תשע. כן, כן, אלו ההנחיות של כל ארגוני הבריאות החשובים).

את צחצוח השיניים של הבוקר כדאי לשמור לאחרי ארוחת הבוקר ולא לפניה, כחלק מכלל ההתארגנות. כך לפחות תוסרנה מהשיניים השאריות של ארוחת הבוקר במקום לבלות בפה במשך שעות.

את תכולת ארוחת העשר כדאי לשקול היטב ולהסיר ממנה כמה שיותר קמחים דביקים או ממרחים דביקים.

אפשר לבדוק את האריזות של חטיפים קטנים שאתם נותנים לילדים. יש בהם שמן או אין? אלו בלי השמן המדביק – עדיפים. למשל, אם מתעקשים על הקמח, עדיפים חטיפים מסוג קרקר פשוט מאשר חטיפים שדחסו אותם בשמן צמחי. לא בטוחים? נסו בעצמכם. איכלו מהחטיף שבחרתם חופן או שניים והעבירו לשון על השיניים וביניהן.
שוקולד וגלידה עדיפים על כל חטיף מלוח ודביק. הגוף סובל בכל מקרה, אבל אולי על השיניים תצליחו לרחם קצת. חישבו על הסוכר באופן רחב יותר, כפחמימות, וזיכרו את מידת הדביקות שבתוכה הוא ארוז.

המעיטו בדגנים, ואם אתם מתעקשים עליהם – עם כמה שפחות שמן ובהגשה מאוחרת יחסית, סמוך ככל הניתן לצחצוח השיניים של הערב.
אם נתקעתם עם ערימה של מתוקים או מלוחים או גם וגם (למשל, במשלוחי מנות או שקיות ימי הולדת) – עודדו את הילדים לאכול כמה שיותר בבת אחת ולא להשאיר מנות קטנות של סוכר ודבק לכל יום. הגוף מקבל טלטלה הגונה משלל המתוקים והמלוחים. עדיפה לכל המערכת, ולשיניים בפרט, מכה חזקה אחת שאחריה תבוא התאוששות, על פני מכות קטנות. לשיניים זה חשוב במיוחד כי מרבית הילדים לא מצחצחים שיניים מייד לאחר זלילה כזו. כך, יום אחרי יום הם מפגיזים את השיניים בשכבת סוכר הממתינה לצחצוח. באכילה מרוכזת המכה הזו נגמרת בפעם אחת והצחצוח הבא מסיים את הסאגה.
גם מבחינה חינוכית יש לכך ערך. שהרי, כאשר אתם מחלקים את התקרובת הזו למנות קטנות, אתם מאפשרים התענגות מחודשת עליה מדי יום. כהורים, אתם חושבים שאתם מסמנים לילד שאת מה שלא מזין צריך לאכול במתינות. בפועל, המתינות הזו בעוכרי הילדים, אשר מחכים ומצפים לעונג הזה שיגיע כבר. את החלקים הגרועים שנצמדים להנאה הזו הם אינם מבינים ואין להם יכולת להעריך.

כמה מילים על אבנית בשיני הילדים – אבנית היא שיקוף של משק הסידן בגוף, המתנהל בחלקו גם בבריכת הרוק שבפה. אבנית היא משטח שאינו חלק ולכן היא סוחבת אליה בקלות יתרה שאריות מזון המייצרות מרבצי פלאק, שהם שוניות האלמוגים של החיידקים. אצל ילדים רבים ישנה אבנית ולמרות אי הנעימות הכרוכה בכך כדאי מאוד להסירה. מרבצי פלאק על שיני חלב הם מתכון לאסון, בדיוק כמו חורים בשיניים. הם קשים לניקוי וצוברים באופן מתמשך "שקיות יום הולדת" של חיידקים.

כמה מילים על איטום חריצים – איטום חריצי השיניים הטוחנות הוא פרקטיקה מקובלת ומומלצת, שכן הוא מצמצם את משטחי השן שאינם חלקים. מחקרים מצאו שתועלתו רבה וכדאי לבדוק את האפשרות הזו, על השלכותיה, מול רופאת או רופא השיניים שלכם. השכבה המוספת שומרת על החלקים הקשים לצחצוח, אשר בשלוש השנים הראשונות של השן פגיעים במיוחד. חלק מן הרופאים ימליצו על איטום חריצים גם בשיני חלב, אולם כאן ההמלצה אינה כה חד משמעית וגורפת.

כמה מילים על ביקורים ראשונים אצל רופא/ת השיניים – בגיל שנתיים, שנתיים וחצי, כבר יש לילד את כל השיניים, וסביר להניח שאם לא מרחו לו קרמל על השיניים ושטפו את זה בקולה – לא יהיו לו עדיין חורים. הוא גם מתקשר מספיק טוב כדי להתחיל ליצור אינטראקציה, גם אם יחסית חד סטרית.

הביקור הראשון אצל רופא/ת השיניים הוא ביקור הכרות. הילד מכיר את סביבת המרפאה והרופא או הרופאה, מקבל מברשת שיניים עם הסבר על הצחצוח, ומציעים לו "לספור שיניים" כדי לבדוק את "התאמת" המברשת שתיכף תיבחר על ידו.
בבנייה נכונה של האינטראקציה הילד הוא זה שיתעקש שיש לו בכלל שיניים, "להפתעת" הרופא או הרופאה, ויעמוד על כך שהן תיספרנה, כדי לזכות במברשת (שחייבת להיות אטרקטיבית כמובן). כל רופא או רופאה והטריקים שלו/ה.
בוחנים את כמות, מיקום וצורת השיניים, והאם האמייל נראה תקין – אחיד, ללא פגמים.
האם בקעו כל השיניים?
מנחים את ההורים לתזונה נכונה וכללי שמירה על בריאות השיניים ונפרדים לשלום.
בביקורים הבאים, כל חצי שנה, עורכים בדיקה תקופתית שגרתית, וחיזוק שיתוף הפעולה של הילד בצחצוח.

תמה סידרת הילדים לעת עתה. עכשיו צריך להתחיל לחפש את כל ההבטחות לפוסטים נוספים שפיזרתי בין המילים 🙂
מאחלת לכולכם שפע ירקות ופירות, שיניים בריאות, ילדים שמחים וחיוניות רבה.

*תודה מקרב לב לאחי היקר, על סבלנות אין קץ לשאלות, ועל האהבה למקצוע שניכרת תמיד בתשובות.